אני רואה שהגעתי לכאן לאחר דיון מורכב. מיכל, ינינה ואני התבשלנו בדברים האלה לא מעט. נראה לי שמיכל וינינה אמרו כבר הכל אבל רוצה להוסיף את עמדתי.
אני חושבת שנקודת המבט הישראלית על פולין אינה נקייה ואינה מאפשרת מבט פתוח ודיון חף מהתנצלויות, בשונה מיחסינו למדינות כמו אוסטריה, רומניה, הונגריה והמדינות הבלטיות. גם להולנד וצרפת סלחנו קצת מהר מדי. ולדעתי, גם לגרמניה שהתנצלה והתמודדה עם העבר כך או אחרת מחוסר בררה אנו עושים הנחות בעיקר מפני שאנו זקוקים לה, מפני שהיא דומיננטית ומרכזית בעולם ומפני שהיא “מערבית” (גם אם לא גאוגרפית אז בדימוי שלה). הקבלה שלנו את גרמניה אינה רק מפני שהם התנצלו. אישית זה נראה לי מופרך וגם צבוע.
אין מה לעשות, המזרח נתפס אצלנו כיותר ברברי, ויש לזה גם שורשים בעבר, אבל יש כיום במדינות האלה דור אחר שמגיע לו התייחסות עניינית ודיבור פתוח. לא כולם משכילים, ובצד ההתפתחות והשינויים יש מגמות סותרות של בורות ושל אנטישמיות חריפה. מיכל כבר דיברה על הפער שבין הפוליטיקה לבין האנשים בשטח. אנחנו המדינה הראשונה בעולם כיום להיות מוחרמת. לתפישתי אנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם תמונת עולם מורכבת יותר, בדיוק כפי שאנו רוצים שיראו אותנו.
במשך שנים גם אני החזקתי בעמדה הישראלית הגורפת שאדמת פולין מקוללת. ולמען הסר ספק מקורה של משפחתי בעיקר מפולין. רבים מקרובי קבורים באדמתה.
אם נחזור לרגע ליתר השותפות לפשעי השואה – אוסטריה, למשל, מעולם לא התנצלה. האוסטרים ראו את עצמם לאורך כל השנים כקורבנות של המלחמה. לפני שנה ראיתי את סרטה של נורית כרמל “אבל המולדת היא כאן”, ובו רואים בין היתר את ההתכחשות הכל כך עמוקה של האוסטרים לחלקם בשואה. גם אוסטריה כיום נוטה ימינה כמו מדינות רבות בעולם ובינהן ישראל. אוסטריה היא דוגמה אחת בלבד.
גודל הפשע של העם הרומני התחיל להתגלות מאוחר, וכיום ידוע שלרומנים היתה תכנית “פתרון סופי” משלהם. גם הם לא התמודדו עם פשעי המלחמה שלהם, והמוני ישראלים מטיילים באוסטריה וברומניה ומספרים בשבחן מבלי צורך באיזון ובהתייחסות לעבר היהודי.
אני חלילה לא מזלזלת בעבר שלנו והביקור הקצר שלנו בצפון פולין היה כרוך גם בהרבה מחשבות, כי אי אפשר שלא. המחשבות ליוו אותי ביתר שאת גם כשטיילתי בקיץ שעבר לאורך גבול אוסטריה-בוואריה וראיתי בכל פינה את התלבושת הלאומית וסממני הגאווה הלאומית, שהם יפים בסך הכל אבל מנקודת מבטי כיהודייה הותירו הי תחושות מאוד קשות. הרגשתי שממש קשה לי לטייל שם.
עם תחושות ורגשות קשה להתמודד ואין להם תשובות. אי אפשר להתווכח אתם.
אני מוצאת שבצד הקושי יש לי גם משיכה להגיע דווקא למקומות האלה שמעוררים את הזיכרון האנושי וההיסטורי ואת העבר שלנו. טיול בשבילי הוא לא רק נופש אלא חוויה כוללת שמעוררת סקרנות ומחשבה. הרי בפולין ברור שזה קיים ולא צריך להצהיר על זה כל הזמן.
שמחתי שהביקור הראשון שלי בפולין (בשבילי זו היתה פעם ראשונה) היה דווקא דרך עיניים מקומיות ולא דרך הנרטיב היהודי. אותו הרי אי אפשר לשכוח, ואם לא נתחיל להקשיב גם לפולנים הרי שלא יצמח שיח חדש לא אצלם ולא אצלנו.
אני מוצאת שפולין, בדומה לגרמניה, נאלצת להתמודד עם העבר כי הוא מכה בה בפנים. זו התמודדות שמדינות אחרות די פטורות ממנה. בל נשכח שהתמודדות ממקום של עצמה וכח שונה מהתמודדות ממקום של חולשה ונחיתות.
איפה גרמניה ב-70 ומשהו שנים שחלפו ואיפה פולין? גרמניה השתקמה מהר. פולין נפלה מן הפח אל הפחת. כל כך שמחתי לפגוש מדריכים מגדנסק משכילים שמשדרים אופטימיות וגם גאווה מקומית, גאווה מקומית במידה, כזו שאינה מוחצנת מדי.
כשמדובר בגדנסק לא ברור אם זו גאווה מאוד מקומית או גם לאומית. גדנסק הרגישה את עצמה במשך שנים קצת מעל ליתר פולין. אחד המדריכים ביטא תחושה שעושים לפולין עוול כשמתייגים אותה כמזרח אירופה ולא כמרכז או מערב אירופה.
כדרכי אני מתקשה להתנסח בקיצור. אני מסיימת בתמונה מגדנסק שמדברת בעד עצמה, ואולי אגיד עליה כמה מילים בהמשך. כרגע אני צריכה להמשיך בענייני היום.
