לשפן יש בית-שרשור שבועי
-
אחרי שגמרנו להתרסק עם כל המטוסים והטיסות המפחידות
הגיע הזמן של תמונות מלינות מיוחדות.
סיפורים מצחיקים, מוזרים, משעשעים, מפחידים מלינות שהיו/או לא היו
בקיצור כל הזכרונות שאפשר לשתף בעניניי לינה -
-
אמנם לא אירופה – אלא ניו זילנד
אני תרמילאי אחרי צבא, ורק מחפש לישון בזול
בא לעזרינו פרוייקט HIT עם כל מיני אנשים הזויים (ונפלאים) שאירחו אותנו – והנה כמה דוגמאות
- טריילר קטן בחצר
- בית ענקי של רופאים שאוהבים לצאת למשלחות הומניטריות ומשאירים את הבית שלהם לחברה שהם מעולם לא ראו
- חווה של בחור שיודע על מלחמות ישראל יותר מכולנו (ואני הייתי אחרי תקופת קצונה “מורעלת”)
- עבריין לשעבר שחזר בתשובה וראה את האור בדת ושצריך לעזור ליהודים
- והכי טוב – כומר שנתן לנו לישון בכנסייה!
-
אם כבר ניו זילנד…
אני מגיעה למקום יישוב זעיר, באיזשהו ״חור״ בניו זילנד (נדמה לי בקאטלינס) בשעת ערב. לא נשאר לי כמעט אוכל והחנות היחידה בסביבה כבר סגורה. בעלת האכסנייה בה אני מתאכסנת מרימה טלפון לבעלת החנות, מן הסתם חברה שלה, וזו מציעה שאני אגש לחנות, אקח את המפתח – שנמצא מתחת לעציץ שלצד הדלת, אפתח את החנות ואקח לי מה שאני רוצה ולמחרת בבוקר אבוא לשלם…
כן, ככה נראו החיים בניו זילנד לפני כמעט 20 שנים ואני לא אתפלא אם לא השתנה שם הרבה מאז
-
נתקלתי בניו זילנד בכמה חנויות אמון.יש מצרכים, יש מחירון, המטייל לוקח מצרכים, רושם ביומן, מסכם ומשאיר את הסכום הנדרש.
ובבקתות DOC מחוץ לגרייט ווקס משאירים תשלום במעטפה עם פרטים, בשוברי DOC כנדרש, בין 1 ל-3 לפי הפופולריות של הווק או את ערכם במזומן וממלאים את פרטי האורח על המעטפה.
-
לפני כך וכך שנים, בטיול זוגי ראשון מתוך רבים לצפון איטליה, חיפשנו מקום לינה. הימים היו ימי טרום האינטרנט ואת הלינות חיפשנו תוך כדי תנועה. החל מהשעה ארבע או חמש אחר הצהריים התחיל ריטואל מלחיץ משהו של חיפוש שלטי צימרים פנויים. במהלך יום טיול לדולומיטים (אוגוסט..) התחלנו לחפש לינה ולא פספסנו אף דלת לדפוק עליה, שהיתה קשורה לצימר. לא הבנו למה הכל היה תפוס – אך התמימות של זוג צעיר.. היינו כבר מיואשים והערב החל לרדת. החלטנו לרדת לכיוון בולצאנו – אולי שם תבוא ישועתינו. תוך כדי נסיעה איטית בתוך כפר קטן ליד העיר תפס את עיני שלט של צימר פנוי. עצרנו בשמחה ליד בנין אפרורי משהו בנוסח השיכונים של פעם. אבל יש שלט אז בודקים. בכניסה לבניין עבד בגינה איש מבוגר שלששאלתינו ענה בשמחה שיש לו חדר פנוי. אין לתאר את השמחה ואנחת הרווחה שיצאה מפינו
. עלינו בעקבותיו מספר קומות ובדרך שאל אם נרצה גם ארוחת בוקר טובה. כמובן שהסכמנו מייד. נכנסנו לחדר שבוא נאמר זאת בעדינות – שכח מתי ישנו בו לאחרונה.. אבל חדר זה חדר. אז מה אם יש קורי עכביש מתחת לכיסא והשירותים לא עובדים משהו..למחרת, ירדנו כדי לאכול את ארוחת הבוקר ה”טובה” שהובטחה לנו. מסתבר שכל הבניין שייך לאיש החביב ו”ארוחת הבוקר” היא באחת הקומות בדירתו הצנועה. נכנסנו לדירה קטנה, עמוסה בעיתונים בכל מקום ומגובבת בכל מיני דברים. לשולחן הוגש לחם פשוט וגוש גבינה ו..זהו. כך מצאנו עצמינו ישובים לשולחן אוכל בדירה של מישהו, בלאגן זוועה מסביב ואוכלים כלום. בתום הארוחה המדהימה נמלטנו החוצה לרחוב הראשי ושם בבית קפה המקומי הקטן שתינו קפוצ’ינו מעולה והתענגנו על כל לגימה.
-
בטיול לגרמניה בו נסענו בין היתר לאורך נהר המוזל היפיפה חיפשנו כהרגלינו שלטי צימרים פנויים. ממש סמוך לעיר טרייר נתקלנו בשלט כזה ונסענו בעקבותיו לבית נחמד המוקף עצי פרי, בעיקר תפוחים. קיבלה את פנינו זקנה חביבה ומיד הראתה לנו את החדר הפנוי. בתקופה ההיא יצא לנו ללון לא מעט בחדרים שהם חלק מבתים של אנשים. המקלחת הייתה בעצם המקלחת של בעלי הבית שזה היא ובעלה הנחמד. חיכינו שבעלה יצא מהמקלחת ונכנסתי אחריו. מכונת הכביסה היתה שם ופעלה במרץ ובכלל הרגשתי מאד בבית ולא בטיול. הרגשה נעימה. בערב סיפרה האישה שהם הולכים לבקר את אחותה שגרה גם היא בסמוך, ואמרה שהבית לרשותינו כולל החימום התת רצפתי שבסלון וקערת אגוזים ישר מהגינה.. וכך נשארנו לבדינו, בבית זר, מפצחים אגוזים וצופים בשידורים ישירים מהבחירות שהיו באותו ערב בגרמניה. היה תענוג. ריגש אותנו שסמכו עלינו להשאירנו לבד, זרים גמורים, בלי חשש.
למחרת האישה ערכה לנו שולחן בחדר שצופה לנהר המוזל , עמוס בכל טוב ועוד הדליקה נרות לאווירה רומנטית.. סגרה הדלת והשאירה אותנו להתפעל מהאוכל ומהנהר ולבכות מרוב שמחה.
כשנפרדנו לשלום מהמארחים הנפלאים קיבלנו תפוחים צידה לדרך – כמובן מהגינה. האשה נפנפה לנו לשלום כאילו היינו שם שנים. חוויות חד פעמיות
-
אני שמח בשבילכם שנהניתם. אכן משהו מיוחד.
יחד עם זה, יש אנשים כמונו, שנרתעים מ- Shared Bathroom. כשאנחנו מוצאים מגורים כאלה הם נפסלים מיד ולא באים בחשבון בכלל.
-
נסעתי לקרואטיה עם 4 ילדים צעירים במכונית
ידעתי שנגיע לפליביטיצה מאוחר- והזמנתי מראש מלון דרכים שם
(טרום עידן בוקינג, אבל הזמנה וירטואלית)
כמה ימים לפני הנסיעה אני מוודאה שהכול כשורה- ומקבלת אישרור להזמנה.
בקיצור מגיעים לקראת ערב למלון הקטן- הכול עם פיגומים ושיפוצים ,אין בעלת מקום, אין עובדים והקרואטים מדברים קרואטית בלבד.
מפה לשם -הזעיקו את בעלת המלון והיא בלי להתנצל בכלל אומרת שהמלון בשיפוצים, אני תוהה איפה אנחנו הולכים לישון הערב? והיא אומרת שאין לה מושג.
לא לקחה שמינית גרם של אחריות על הפישול.
בשלב כלשהו היא נזכרה בדודה שלה, עשתה טלפון לפה ולשם והובילה אותנו במכונית אל הבית של הדודה.
קיבלנו דירה בקומה העליונה של בית המגורים של הדודה שלא מדברת שום שפה שאני מכירה ואין לה שיניים בפה כשהיא מחייכת.
התארגנו לשנת לילה, מקלחות ,היה קר למדי בערב שם.
אחרי שהילדים רוחצו ואכלו, אני יוצאת מהמקלחת עם מגבת לגופי--- ובין שני החדרים בדירה “שלנו” עומדת הדודה הקרואטית.
היא נכנסת לחדר הילדים , ומוסיפה עצים לאח, וגם מכסה אותם טוב בשמיכות
לא יכולתי לכעוס עליה, הכוונות היו טובות- אבל פרטיות? זה לא משהו שהיא מכירה כנראה.
בבוקר היא סיפרה לי משהו על הונד(כלב) שאכל את התרנגול או הפחיד את התרנגול..ובקיצור- התרנגולת לא הטילה ביצים וחייכה שוב בלי שיניים.
אבל זו חויה שאנחנו לא שוכחים.
-
השתנה בניו זילנד הרבה בעשרים שנה, כמה חבל. הייתי שם יותר מפעם אחת, כולל בערך בתקופה שאת היית. בפעם הראשונה היו לי הרבה מקרים דומים, בשנייה חוויה אחרת לגמרי. גם מחברים מקומיים שומעים על שינוי גדול (שלא לדבר על שיש כיום הומלסים שיכורים באוקלנד).
גרתי פעם במלון שכל החיות מסביב היו פולשות פנימה. מצאנו קרפדות על המיטה, אופוסום גנב לנו אוכל, נחש במרפסת, ותוכים היו נכנסים מהחלון. גם יצא לי לראות באפריקה פלישה של בבונים לחדר (לא שלי) שהיתה מצחיקה מאוד, אם כי כנראה לא למי שהחדר היה שלו.
די ישנתי בטיולים בכל מקום, מקמפינג בשק שינה בלבד, בתוך אוטובוס נטוש, חוות חקלאיות, אוהלים, ספינת מחקר, קראוון, הוסטלים, צימרים, בתים פרטיים, ברכב, כפרי נופש, וגם מלונות יוקרה. חוויות אנושיות כמו שמתארים פה היו המון, בזכות ההעדפה שלי למקומות קטנים, צימרים או אכסניות קטנות פרטיות, גסטהאוסים קטנים או לינה אצל חברים שפגשתי בהוסטלים בעבר, והזיכרונות האלה נחרטים בראש הרבה יותר מחדר במלון חמישה כוכבים בשבילי.
-
לפני כמה שנים תכננתי ביקור בכפר פאפטורו – איזור די נידח בניקרגואה. מאחר ויש שם בערך 5 חדרים בלבד ללינה , עשיתי מאמצים עילאיים לתקשר עם חוות מחקר מקומית להזמין אצלם חדר ללינה , ובגלל שנסעתי עם ילד בן 8- רציתי את החדר היחיד עם השירותים בחדר ( ובטח שלא רציתי לעשות איתו את כל הדרך לשם בלי לינה מאורגנת מראש).. אז עם ספרדית עילגת ותקשורת תמידית עם האחריאים על תחנת המחקר ( שלא יושבים בכפר) תיאמתי הכל ויצאנו לדרך הארוכה לשם. כשהגענו נאמר שהחדר שהזמנתי שמור כבר , אבל היה עוד חדר פנוי. למחרת הם הבינו שהחדר השמור שהם ציפו משום מה לאישה עם שני ילדים , למעשה נועד לנו.. אבל כבר ויתרנו על ההחלפה.כמה שנים מאוחר יותר נסענו כל המשפחה ולקחנו את החדר הגדול במקום ( וגם הפעם הוזמן מראש) בחדר התברר שאנחנו נחלוק אותו עם משפחת עטלפים קטנים שתלויים על התקרה.. עטלפים אצלי קשורים למחלות ( ועזבו את הרלוונטיות העכשוית) אז ישר הלכתי לאחראי ושאלית אותו אם זה בטוח לישון שם. תשובתו היתה- “ הם אוכלים את היתושים”. מניח שזה היה נימוק מנצח אז נשארנו לגור איתם….
-
@גדליהו-מהגרעין אמר:
למחרת הם הבינו שהחדר השמור שהם ציפו משום מה לאישה עם שני ילדים , למעשה נועד לנו..
גדליהו, סיפור נהדר והתמונה של ה״שותפים לחדר״ – נהדרת! ואכן כל כך רלוונטית...
-
גם אנחנו כבר שנים לא לנים בצימרים שהם חדר בתוך בית ובטח ובטח לא לוקחים צימרים שהמקלחת בהם משותפת.. זה נפסל על הסף, פשוט כי התבגרנו ומה שהתאים לנו כזוג צעיר כבר לא מתאים היום.
-
בסוכות האחרון טיילנו בצפון-מערב יוון. ב2 הלילות הראשונים הזמנו דירה בעיר סלוניקי.
הדירה הייתה במיקום מאוד מרכזי, דירה משופצת יפה אבל בבניין דירות קצת מיושן. הייתה מעלית אחת וגם היא הייתה קטנה מאוד. ככה מצאנו את עצמנו מנסים לתמרן עם כל המטען שלנו ולנסות להגיע כולנו בשלום לדירה. בערב, כאשר רצינו להתארגן ללינה, פתאום שמנו לב שאחד מהטרולי שלנו לא נמצא… כמובן מאוד מלחיץ.
כדי לחפש ירדתי למטה ומצאתי את הטרולי, מחכה לנו במקום ששכחנו אותו בלובי של הבניין. במשך כמה שעות הוא עמד שם, עברו עשרות רבות של אנשים ואף אחד לא נגע ולא לקח.
-
שום סיכוי שהייתי נשארת לישון כשאלו השכנים מעל הראש.
למזלי לא נתקלתי בהם למעט מערות בודדות עד….
לפני שבועיים- יום חמישי בערב, אני כבר במיטה, האיש שאיתי אומר לי שהוא כבר מגיע רק מוציא את העטלף מהסלון , חשבתי שהוא צוחק (יש לו הומור עקום כזה).
שכחתי.
יום שישי לפנות ערב אני רואה כתם כהה על וילון החלון בסלון.
כן- זה חברנו העטלף מאמש שישן בשקט.
היינו צריכים 5 מבוגרים, דלי, מגב, מטאטא, לסגור את הכלבה שהתחרפנה והכול כדי להוציא אותו מהבית.
-
יתושים היו?
-
אנחנו מעדיפים מלון ולו הפשוט ביותר כדי לא להיתקל בבעלי בית הזויים.
למרות זאת בטיול באירלנד לא היו הרבה אפשרויות וחוץ מדבלין חיפשנו צימרים. לא הזמנו מראש. החלטנו לזרום. היינו 2 זוגות. החושך בקיץ יורד מאוחר ורק בשעה שבע בערב התחלנו לחפש.
עברנו כפר אחרי כפר וכולם היו תפוסים. עד שבעלי תפס יוזמה ודפק על דלת אחד הבתים. הגברת הנחמדה שהחדרים אצלה היו תפוסים צלצלה לקרובת משפחה בכפר סמוך שלרוב איננה משכירה חדרים וביקשה בשמנו לתת לנו לישון בלילה. היא אף ביקשה ממנה לחכות לנו במרכז הכפר כדי שלא נתברבר בדרך אליה. בחצות הגענו אליה. היא חיכתה לנו עם ארוחת ערב קלה ותה חם למרות שבאנו לישון בלבד ואף דאגה לצלצל לקרובת המשפחה ולהגיד שהגענו.
היתה זו קבלת פנים לבבית ונפלאה והרפתקאה שלא נשכח אף שעברו למעלה מ-15 שנה
בתמונה המצורפת ראינו רק בבקר כמה יפה המקום בו היא גרה
-
קרואטיה לפני 10 שנים בערך, מקבל את פנינו נער שדובר אנגלית, אנחנו מסתכלים על הצימר וסוגרים מחיר.
|מעלים את הציוד למעלה. באים לשלם לבעל הבית, מסתבר שהבן לא היה כבר ורק האבא היה והוא לא דובר אנגלית.
כל הבית מללללאאאאא פוחלצים מכל הסוגים, בעלי ואני עם עיניים פעורות מתבוננים מסביב ואז הוא מצביע על הכלב שלו(כלב רצח) ועושה לנו פנטומימה של כלב שמתגנב בשקט בשקט שמאחורי חיה ו… הוף הוף הוף. מראה איך הכלב צד את החיה.
היה הזוי -
-
הום סטיי בויאטנם. נסעתי עם הבת שלי לכבוד הבת מצווה לויאטנם. רבות דובר על ההום סטיי שעושים בטיול של יומיים מהעיירה סאפא, אז זה היה בגדול בתוכנית (שעברה שינויים תוך כדי תנועה). בסאפא החלטנו במקום לבחור באחת החברות שמארגנות את הטיולים הללו ללכת עם אחת המקומיות שניגשה אלינו והציעה לנו לעשות איתה את הטיול. ההחלטה הזו כמתברר שלחה אותנו להום סטיי הארד קור... למחרת היא הראתה לנו בכפר לידה את ההום סטיי הרגיל- מזרונים עבים, שירותים זורמים ועוד צ'ופרים. אנחנו קיבלנו מיטת קרש עם מחצלת עליה, האורך היה קצר מדי בשבילי, היתה רטיבות באוויר ובבוקר צעיר ילדי המשפחה השתין על רצפת המטבח שהיה מול המיטה שלנו.... ( מאחר שהשירותים ממילא היו בול פגיעה עם חבית עם מים בשביל לנקות אולי זה לא ממש קריטי שיש ביתן שירותים)
מול המיטה שלנו היתה מיטה נוספת זהה ( זו שתמונתה מצורפת) שבערך 7 בני משפחה הצטופפו בה, כי אני מניח שגזלנו מהם מיטה אחת....
-
כדברי השיר: פה זה לא אירופה
