כשרכבתי על אופני הרים ברצינות הייתי סוציומאט שמעדיף לרכב לבד ורכיבות מאוד טכניות וכולם חשבו שאני בנוסף גם סתם לוקח סיכונים מיותרים אבל פחות אהבתי דינמיקה של קבוצה. זמן איכות עם עצמי אני יכול לתפוס לפעמים בריצה ארוכה וגם אם מאוד קשה לי. לטרק אני בדרך כלל עם אנשים נוספים ואפילו קבוצת חברים מהיישוב. במונטבלאן היה לי יום עם עצמי כשאשתי הרגישה לא טוב. זה היה יום גם לבדיקה עצמית של הקצב שלי אל מול התזמונים בשלטים. בצפון הודו הייתי פעמיים מספר שבועות לבד. לפעמים חברתי לישראלים אחרים ומספר פעמים הלכתי לבד בשבילים נידחים עם קצת המלצות של צביקה על חורים בהימאליה. בין היתר אחרי שיצאתי עם חברה בגיל הילדים שלי ל״טרק הכפרים בספיטי״ וחליתי אחרי הלילה הראשון וחזרתי לקאזה. יצאתי אחרי יומיים בדד בכיוון ההפוך. בגלל שלכל הכפריים כבר נסללו כבישים, השבילים נותרו ריקים מאדם ואולי עדיין משמשים את המקומיים בחורף הקשה. שלושה ימים לבד לבד חוץ מאשר בלינות ובנקודות ההשקה עם האופנוענים ההודים שפוקדים את המרחב. כמובן ניווטי הבדד של פעם בצבא הם פסגה של זמן עם עצמך עם הירח והכוכבים. יש בזה משהו שקשה להסביר…